בנק דיסקונט בע"מ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון

פסק דין

לפניי תביעה כספית להשבת 1,814,786 ₪ שנגבו ביתר ע"י הנתבעת בגין חיובי ארנונה בקביעת תעריף שלא כחוק לבנק ובחריגה מהעלאה המותרת ושימוש באישור חד פעמי בהכללת בסיס המס בקביעת התעריף השגוי. בנוסף, חישוב ההצמדה נעשה בהתעלם ממדדים שליליים.

הנתבעת דוחה את טענות התובעת שנטענו לאחר חלוף למעלה מ- 10 שנים ממועד החיוב מבלי שהוגשו כל השגה או ערר כנגד החיוב. חלוף הזמן יצר קושי ראייתי משלא נשמרו רשומות של הנתבעת לתקופה כה ארוכה. לגופה של דרישת הארנונה טענה הנתבעת כי בידיה כל האישורים הנדרשים לרבות אישורי שר הפנים וביקורת שוטפת על התנהלותה בהיותה גוף סטטוטורי הפועל בשקיפות.

לפי הסדר דיוני שאושר בהחלטה מיום 2.2.11 נקבע כי תוכרע תחילה האחריות בשאלה המשפטית מבלי שתישמענה ראיות בנוגע למסכת העובדתית, שישמעו בשלב שני של ניהול ההליך.

טענות הצדדים:

התובע טוען שחיובי הארנונה שהושתו עליו החל משנת 1991 אינם חוקיים הואיל ותעריפי הארנונה לנכס מסוג בנק, נקבעו בניגוד לחוקי ההקפאה ובתוספת הצמדה שלא כדין בחיובי הארנונה במסגרת הסדר התשלומים. לאור זאת, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בהשבה בסך 1,814,786 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.1.2003.

לטענת התובע לפי הוראת סעיף 9(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה), התשנ"א-1991 (להלן – "חוק ההסדרים") אין להעלות את תעריף הארנונה לשנת 1991 מעל הסכום שהגיע כדין בשנת 1990 במכפלה של שלושה רבעים וצמוד למדד המחירים, כאשר מדד המחירים באותו מועד היה 17.6% (חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 10.02.1991 נספח א לסיכומים). הואיל ובצו הארנונה לשנת 1990 לא נקבע תעריף נפרד לנכס מסוג "בנק" לפיכך התעריף צריך שיהיה בהתאם לצו ארנונה לנכס שיורי כהגדרתו "כל נכס שלא פורט" בסך של 58.8 ₪ למ"ר. הנתבעת העלתה בפועל את תעריף הנכסים המסווגים כבנק לסך של 260 ₪ למ"ר, העלאה של 342% בעת שהיה עליה לחייב בארנונה לפי סך של 69.15 ₪ למ"ר. גבייה שגויה וחריגה זו גררה אחריה חריגות בכל שנות הכספים הבאות.

התובע הוסיף וטען כי הנתבעת העלתה את התעריף לצו הארנונה בניגוד לחוקי ההקפאה בשנת 1998 לגבי 150 מ"ר הראשונים שכן, אושר לה להעלות את התעריף בצו הארנונה בשיעור מקסימאלי של 17.775% ביחס לשנת 1997 (1.03X1.05X1.089 = 17.775%) בהתאם להיתר העלאה חריג של 3% מיום 24.6.1998 (נספח ג לסיכומים) ו- 5% + 8.9% בהתאם לסעיפים 7(ג) ו- 7(ד) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998). בפועל העלתה הנתבעת את תעריף הארנונה לנכסי בנקים מסך של 510.39 ₪ עבור 150 מ"ר ראשונים בשנת 1997 (נספח ד לכתב התביעה) לסך של 609.8 ₪ בשנת 1998. בכך, יש משום חריגה בהעלאה מהמקסימום שנקבע לשיעור העלאה של 17.775% לשיעור של 19.48%.

נוסף על כן נטען כי הנתבעת עשתה שימוש שלא כדין באישורים חד פעמיים שקיבלה להטלת תוספת ארנונה בהכללת בסיס המס בניגוד למצוות סעיף 11(א) לחוק ההסדרים. קיים שוני מהותי בין "תוספת ארנונה" לבין "אישור חריג" כאשר אישור חריג, הוא בלבד מגדיל את בסיס המס ותוקפו אינו מוגבל. ככל שביקשה הנתבעת להכליל את תוספת הארנונה בבסיס המס, היה עליה להגיש בקשה להעלאה חריגה בשנת הכספים הבאה לאחר הטלת תוספת הארנונה.

התובע טוען כי בשנים 2001, 2004 ו- 2005 קיבלה הנתבעת אישורים משר הפנים להטלת תוספת ארנונה (נספחים ז, יא ו- יד לכתב התביעה) והכלילה אותם שלא כדין, בבסיס המס. ביום 12.12.2001 אישר שר הפנים תוספת ארנונה לנכסים שונים בסך 21.72 ₪ עבור 150 מ"ר ראשונים ו- 23.46 ש"ח עבור כל מ"ר נוסף (השקול ל- 3% מהתעריף המקורי לשנת 2001). בהתאם לכך נימצא כי תעריף הארנונה לבנקים עמד על 745.78 ש"ח עבור 150 מ"ר ראשונים ו- 805.44 ₪ עבור כל מ"ר נוסף. בשנת 2002 הייתה הנתבעת רשאית להעלות את תעריפי הארנונה רק בשיעור 8.65% לא כולל את תוספת הארנונה (נספח ח' לכתב התביעה). לפיכך, בהחסרת תוספת הארנונה לשנת 2001 שאינה כלולה בבסיס המס התעריף צריך להיות 786.7 ₪ עבור 150 מ"ר ראשונים ו- 801.5 ₪ עבור כל מ"ר נוסף. למרות זאת, בשנת 2002 גבתה הנתבעת בפועל 810.29 ₪ עבור 150 מ"ר ראשונים ו- 825.58 עבור כל מ"ר נוסף, קרי: תוספת של 8.65% על כל תעריף משנת 2001 לרבות תוספת הארנונה.

בדומה לכך נהגה הנתבעת לגבי שנים 2004 ו- 2005. לא מדובר על כן לטעמו של התובע בטעות יחידה כי אם בהגדלת תעריפי הארנונה באופן בלתי חוקי למשך שנים שכן, תעריפי הארנונה בכל שנה מתבססים על שיעור הארנונה בשנה הקודמת.

בנוסף טען התובע כי הנתבעת, הצמידה שלא כדין את תשלומי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים וגבתה ביתר 12,547 ₪ (כמפורט בטבלה בסעיף 99 לכתב התביעה). הסדר התשלומים מכוח סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן – "חוק הריבית") קובע שיתווספו הפרשי הצמדה לתשלומים. הפרשי ההצמדה על פי סעיף 1 לחוק הריבית לדבר עדכון הארנונה יקבעו על פי שיעור שינוי המדד. הנתבעת , עשתה דין לעצמה והתעלמה ממדדים שליליים ויש לתת את הדעת לתיקון החוק ב= 1.1.2000 בו נקבע כי הפרשי הצמדה מתייחסים לא רק לעליה במדד כי אם לכל שינוי לרבות ירידה בו (בהפנותו לתיקון לחוק ולדברי ההסבר להצעת החוק).

הנתבעת טוענת כי התובע משיג על התנהלותה לפני שנים רבות מבלי שהוא הגיש השגה, ערר או עתירה כמתחייב. אין לצפות מרשות מקומית, לשמור רשומות לאורך זמן רב במשך למעלה מ- 10 שנים, כאשר חלוף העיתים כשלעצמו מלמד על ויתור על טענות מצד הנישום ולחילופין על תקינות ההליך מבחינת הרשות המקומית. בכך, נוצר קושי ראייתי ואין בהיעדר מסמכים, מה גם שהתובע לא הציג את מלוא המסמכים , כדי ללמד כי לא היו כאלו.

הנתבעת טענה כנגד אי צירוף של צווי הארנונה החל מ-1.1.1992 לכתב התביעה והוסיפה כי לא ניתן לקבוע שהם הוצאו בניגוד להוראת חוקי ההקפאה. חוסר באסמכתא, אינו הופך לראיה פוזיטיבית על העדר אישור ונטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את טענותיו לאי חוקיות הגבייה.

עיון בתוספת הארנונה לשנת 1985 (נספח ג לכתב התביעה) מלמד לטענתה של הנתבעת כאמור בסעיף א 3 בו כי היא קבעה כדין תעריף לנכס בנק. לטענתה, משנכללו הבנקים בצו הארנונה, מתייתר הצורך באישור השר. יתירה מכך, "תוספת ארנונה" לשנת 1985 אושרה על ידי שר הפנים למעלה מהנדרש מהנתבעת ובהתאם לכך, נקבע כדין תעריף ספציפי לבנק. לפיכך, צו הארנונה איננו מהווה חריג הטעון את אישור השרים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי תוספת מיסוי ארנונה שאושרה במועצה בשנת 1986/7 ואושרה על ידי שר הפנים, כללה סעיף זהה לסעיף משנת 1985 המחייב את הבנקים בתשלום ארנונה ורק עקב טעות סופר נרשם "בנים" במקום "בנקים" וממכלול הדברים עולה לדידה, כי היא פעלה כדין בהטלת ארנונה לבנק בצווי הארנונה.

לעניין תעריפי הארנונה לשנים 1997/8 טענה הנתבעת כי הם נקבעו על פי התקנות (נספח ד לכתב התביעה) . הנתבעת קבעה תעריף לבנקים לשנת 1997 בסך של 533.3 ₪ למ"ר ל-150 מ"ר ראשונים ו- 615.34 ₪ למ"ר נוסף. התעריפים לשנת 1998 נקבעו על ידי המועצה (נספח ה' לכתב התביעה) הם בסך 609.8 ₪ למ"ר ל-150 מ"ר ראשונים ו- 658.58 ₪ למ"ר נוסף ל- 150 מ"ר הראשונים. מכאן עולה כי התעריפים לבנק עבור 150 מ"ר ראשונים, עלו בשנת 1998 ב- 14.34% בלבד ואילו לשטח מעבר ל- 150 מ"ר עלו ב- 7.03% בלבד ויש לדחות לשיטתה את החישוב של התובע בסעיף 80 לכתב התביעה שאינו מתיישב עם נתוני החיוב.

לעניין הכללת צווי ארנונה לשנים 2001, 2004, 2005 ו- 2007 אשר נערכו באמצע שנת המס על פי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנג-1993 , אין מחלוקת בין הצדדים לטענת הנתבעת מה גם שניתן אישור של השרים עבורם. מעת שמשרד הפנים אישר בשנה שלאחר השנה בה בוצעה ההעלאה את הצו ממילא, ניתן על ידו אישור לבסיס חישובי המס ולהעלאות על בסיס חוק ההסדרים. לפיכך, לא היתה חריגה מצידה והחישוב של התובעת (סעיפים 81-82 לכתב התביעה והטבלה המצורפת) אין להם בסיס. יתרה מכך, גם אם התובעת זכאית להחזר חלקי עקב חוק ההסדרים בגין תוספת החריגות בין השנים 2001-2007, הטבלה אינה משקפת את המצב הנכון משנת 2003 ואילך.

לשאלת ההצמדה טענה הנתבעת להיעדר אסמכתא של התובע בנדון. המועדים שנקבעו בצו הארנונה לתשלום הם בראשון לכל חודש אך בפועל, התבצע החיוב לבקשת התובע רק ב- 16 לכל חודש (ינואר-ספטמבר). חישוב ההצמדה מתבצע לפי מועד התשלום בפועל ולא בתחילת כל חודש. התובע משיקוליו הוא, שילם את הארנונה ב- 16 לחודש לאחר מועד פרסום המדד ב- 15 לחודש ולפיכך, אין לו לדרוש מהנתבעת לספוג את עליית המדד. בהתאם לכך, הפרשי ההצמדה התווספו לחיובי התובע כדין ונבעו ממועד התשלום.

המסגרת הנורמטיבית:

הסמכויות של הרשויות המקומיות בענייני ארנונה, כפופות להגבלות סטאטוטוריות בחוק ההסדרים ככיניו "דיני ההקפאה" (עע"ם 8635/05 עיריית יבנה נ' כהן, מיום 15.5.2007 , פסקה 10, בג"צ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים ואח', ניתן ביום 2.1.13 , סעיף 37 ). תכליתם של דיני ההקפאה, להגביל את העלאת תעריפי הארנונה בכדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה (רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 492). בידי הרשויות המקומיות נתונה הסמכות להעלות את שיעורי הארנונה אך הוגבל כוחן בקביעת תנאי להעלאה בקבלת אישור השרים (בג"ץ 7712/04 וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו, מיום 13.7.2006, סעיפים 11-12 לפסק הדין)."חשוב להוסיף ולומר כי המונח "דיני ההקפאה " אינו מילת קסם שעניינה איסור על שינויים בשיעורי הארנונה באופן קטיגורי" (סעיף 40 בבג"צ 1756/10, שם).